מדברת בפרחים: פברואר 2013

רק בשנים האחרונות התחלתי לאהוב את החורף, אולי בגלל שיש לי זוגיות, אולי בגלל שלמדתי להכין מרקים, אבל בעיקר בגלל הפתעות החורף שצצות כל שנה מחדש. היקינטון הזה, שקניתי כבר עם ניצנים, פורח בריח חזק על אדן החלון והוא יפרח שוב גם בשנה הבאה (בכלל מאוד משתלם לקנות צמחים ועצים , הם עולים עשרות שקלים ויש שנשארים כל החיים) משום מה פקעות החורף יודעות מתי הגשם הראשון ואי אפשר לעבוד עליהם עם טפטוף או ממטרות וכשהן נובטות, אין לתאר את ההתרגשות: שוב פעם הגעתן, איזה נאמנות. כלניות ונרקיסים אפשר לשתול בדשא כדי לשוות מראה של אחו חורפי אפשר גם לצידי שביל, הם לא ייפגעו מהשקייה קייצית. אני אוהבת לשתול אותם, בתוספת נץ חלב, חוטמית וחמציצים צמוד לצמחי קיץ שיש לגזום בחורף כמו גאורה ועשבוניים שונים או סמוך לעצים ושיחים נשירים. כך אין איזור עצוב בחורף....
פקעות כמו נוריות כדאי לשתול במקום לא מושקה או להוציא בתום העונה. יקינטון ונץ חלב "דוביום" יתאימו גם בעציץ במקום מואר מאוד בבית.
יקינטון מרגש אותי במיוחד מאז שקראתי את הסיפור "קדירת ינשופים" של גיל חובב אשר מופיע בספר "סוכריות מהשמיים" הנה קטע ממנו:

"אמא שלי לימדה אותנו את הכלל הכי חשוב באמנות, זה שמלווה אותי עד היום: כשזה טוב באמת, זה תמיד עליך.

הכלל הזה גרם לי לבכות ערב אחד כשהייתי חולה וקודח, ואמא שלי ניסתה לשיר לי שיר ערש – 'פזמון ליקינתון' של לאה גולדברג:

לילה לילה מסתכלת הלבנה

יקינטון על אדן החלון שלי

בפרחים אשר הנצו בגינה

בפרחי היקינתון

בגננו הקטון

לילה לילה מסתכלת הלבנה

ואומרת הלבנה לעננים:

"תנו טיפה ועוד טיפונת לגנים

שיפרח היקינתון

בגננו הקטון"

כך אומרת הלבנה לעננים

יקינתון פורח שנה אחרי בגינה

בא הגשם וצלצל בחלוני

שר ניגון עליז לפרח בגני

וענה היקינתון

בשמחה ובששון

למטר אשר צלצל בחלוני

ומחר נצא כולנו אל הגן

ונראה שם את הפרח הלבן

ולכבוד היקינתון

בני ישיר את הפזמון

ושמחה גדולה מאוד תהיה בגן

זה כמובן לא הלך, כי כמו שאמא שלי אמרה: "תראה את סניור דילמונדו, כמה הוא יכול להיות אגואיסט. הדבר שאני הכי אוהבת בעולם זה שירים, והוא נתן לי קול שלא יכול להחזיק אפילו טון אחד". אבל באותו ערב לא היה לי פנאי לכעוס על סניור דילמונדו. היה לי חום, הייתי אומלל, כאב לי הגרון, וחוץ מזה, חשתי מרומה: "זה בכלל לא נכון, מה שאמרת", מחיתי באוזני אמא שלי בטון צרוד.

"למה?", השתוממה אמא שלי, אני באמת זייפנית איומה".

"לא זה. בעניין השירים שהם תמיד עלי. השיר פזמון ליקינתון הוא בכלל לא עלי".

"למה?".

"כי לילד בשיר יש גן ולי אין, ויש לו יקינתון ולי אין, והוא יודע לשיר פזמונים לפרחים ואני לא". עכשיו כבר הייתי קרוב לדמעות.

"אבל גילי", ליטפה אמא שלי את ראשי, "אתה לא הבנת משהו. זה כן עליך. זה תמיד עליך. כל השירים בעולם נכתבו עליך, מלאך קטן. וגם האחד הזה: אתה פשוט לא הילד. אתה היקינתון".